התבוננות בבריאה "יש מאין" בכל רגע {מתוך הספר "התבוננות במעשה מרכבה"}
ניגון כניסה להתבוננות:
"כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לא-לוהים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני
א-לוהים".
הניגון מבטא את צימאון הנשמה לחזות במימד הרוחני של העולם, בגילוי. ענין זה נרמז במילים "פני אלקים", אלוקים מבטא את ההנהגה הטבעית המוכרת של העולם, זאת, בניגוד להנהגה הנסתרת, הניסית שבבריאה. הניגון הינו כמיהה לראות פני אלוקים, פנימיות הטבע, רצון עז לא להסתפק בממד החיצוני של החיים, אלא להעמיק ולגלות את השורש הרוחני למציאות הנגלית. ניגון זה, פותח למעשה את העליה לעולמות הרוחניים. בתוך הניגון, המילים "אפיקי מים" הנן תאור של הרגש המלווה כל עבודה רוחנית, אשר היא בבחינת "שפת המים".
כל נגיעה ברוחניות היא נגיעה בקצה, בשפת המים של אפיק האור. מים בדרך כלל מסמלים את החכמה האלוקית ואפיקי מים, הם נתיבות אפיקי חכמת הנסתר. אנו שותים תמיד רק מהקצה, מהרוחני הנוגע בגשמיות. נגיעה זו היא דרך השפה, שפת הקודש המאפשרת חיבור בין עולם הרוח והחומר. עם זאת, צריך לזכור, שכל מה שניתן להעביר בשפה ובמלים, יהיה תמיד מוגבל ולכן דרכה של החסידות היא לנגן ניגון המעביר טעם של מעבר למלים, טעם של פנימיות האפיק ולא רק של שפת האפיק.
מהות ההתבוננות: "יש מאין"
נאמר בגמרא:
"וילון: אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, שנאמר הנוטה 'כדוק שמיים וימתחם כאוהל לשבת'".
במילים אלא רמוז סוד הבריאה יש מאין בכל רגע ממש.
לפני שנתחיל לבאר בטיב החוויה הרוחנית בהתבוננות זו, נקדים מספר הקדמות.
המושג "אין" בקבלה, מציין מציאות נעלמת מעיני האדם, יתכן שדבר שהוא "אין" לגבי אחד הנו "יש" {דבר ברור ומובן} לאחר. כאשר מדובר ב"אין" כגון בפסוק: "שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין {שממנו, מאותו "אין"} יבוא עזרי" אנו מתכוונים לענין רוחני קיים ועם זאת נעלם שהו מקור כוחנו וחיותנו.
האדם בעבודתו בקודש צריך להפוך את "האין" {הנעלם} ל"יש" ובכך לאפשר ל"אין" נעלה יותר, להיות המקור ל"יש" שהתגלה. ה"אין" הוא כינוי לאין סוף ברוך הוא. וכיון שהבורא הוא אך טוב, ה"אין" הוא מקור כל הטוב ואין בו מציאות רע כלל. מציאות העולם הנגלית, הן המציאות הגשמית הכללית והפרטית והן המציאות הרוחנית הנפשית המודעת, הן כולן בבחינת "יש" לגבי האדם החווה אותם. כאמור, ה"יש" הוא דבר אישי הנתון לרמתו הרוחנית של האדם. ככל שאדם הוא יותר מודע, כך ה"יש" לגביו מתרבה ובמקביל עלולה לגדול הרגשתו המוטעית שהוא יודע ומבין הכל. תכונת ה"יש" בנפש, היא שהאדם נדמה בעיניו כדבר העומד בפני עצמו ואינו זקוק לשום סיבה רוחנית לקיומו. הדבר דומה, לקיום הטבע, אשר ניתן במבט ראשון ואף כמעט מעמיק, לטעות ולחשוב שמתקיימת לפנינו מערכת עצמאית, שאינה זקוקה למציאות בורא על מנת להתקיים.
במילים אחרות, ניתן לומר, שתחילת מודעות האדם היא שהמציאות, כלומר תחושת ה"יש" {עולם הפירוד}, היא הדבר המובן מאליו והפשוט, דבר המכונה בחסידות - "עולמות {מלשון העלם} בפשיטות". עם התקדמות האדם מחיל אל חיל במודעותו, מתגלה לו ה', ונוצרת מציאות של "אלוקות בהתחדשות" כלומר שמתגלה שיש גם רוחניות. לאחר מכן, במידה והאדם משקיע כל כוחותיו והופך להיות חסיד אמיתי הוא מגיע למצב ש - "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות".
או במילים אחרות, בתחילת הכרת האדם, נדמית המציאות למתקיימת באופן של "יש מיש", על פי חוק שימור החומר{והרוח} ואין שום תוספת וחידוש בעולם, רק תמורות של חומרים גשמיים או של כוחות רוחניים. לאחר מכן בתחילת העבודה הרוחנית ישנה תחושה ש"אני" - "יש", ה' הוא "אין" והבריאה היא "יש מאין". בהמשך, במידה וצועדים בדרך האמת, מגיעים להבנה הפוכה. הבנה זו, היא שאני הוא ה-"אין" {כלומר, נטול מציאות נפרדת ועצמאית}, והדבר הקיים היחיד שישנו הוא ה', הוא ה"יש האמיתי" {כלומר, שמציאותו מעצמותו ואינו תלוי בשום עילה} ואם כן הבריאה היא באופן של "אין" {המציאות ללא קיום עצמאי} מ"יש" {אלוקות}.
תפיסה מצומצמת זו של הבורא והנברא {יש מאין}, מכונה "דעת תחתון" של מבנה ההתבוננות הכללי. התכלית, היא למעשה בחינת דעת עליון אשר בו הבורא והנברא הם אחד.
המהפך העיקרי כאמור, מתרחש במכון, אשר בו העולמות בהתחדשות. לכן, החוויה שבה נמצא האדם ברקיע מכון מוזרה וחדשה עד כדי שעולמו נעלם ועדיין לא ברור לו מה נותר, דבר המתבאר רק בערבות. ברקיע השביעי - ערבות, האלוקות היא בפשיטות, עד כדי כך שהעולמות, אינם נמצאים ומעלימים כלל. בערבות פוגשים את היש האמיתי שביהודי.
על מנת להמתיק הכל, אפשר להתבונן בגימטריא נפלאה:
2236 = י-ה-ו-ה [26] {דעת עליון} פעמים [כפול] א-לוהים [86] {דעת תחתון}
= פעמיים - "שמע ישראל י-ה-ו-ה א-לוהינו י-ה-ו-ה אחד".
ונציין שקריאת שמע נאמרת פעמיים ביום, בערב כנגד דעת תחתון ובבוקר כנגד דעת עליון.
ובלשון רבותינו נשיאנו: "וביאור הענין, הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית. דהיינו שהבריאה יש מאין, הנק' [הנקראת] ראשית חכמה והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו ית' [יתברך] המחיה את הכל. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם. הרי האין, שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב [עולם הבא], רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מני' [אין מקום פנוי ממנו] ובאור פני מלך חיים וע"כ [על כן] עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום וע"כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו [חס ושלום] וע"כ [ועל כן] הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת {המקובלים}. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית… הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז." {ספר התניא, אגרת הקודש י"א}
קיצור: הטיפוס הרוחני בתחילתו, צריך להיות עם אמונה, אשר היא עניין שלמעלה מטעם ודעת.
עיקר האמונה היא, שכל המציאות מתהווה כל הזמן מה"אין", שהוא הרצון האלוקי והוא הטוב המוחלט. רמז לדבר, וילון עולה בגימטריא 102 = אמונה.
על האדם לחוש כאן את בריאתו, ובריאת כל העולמות, עליונים ותחתונים, בכל רגע ממש. מתוך כך, עליו לשמוח כל רגע על כל מה שניתן לו ולמצוא בכל רגע של חיים, את הדרך להאיר את עצמו וסביבתו באור אינסוף ברוך הוא.
יש מאין, התבוננות מעשית:
ניגון- "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלקים".
יש מאין בכל רגע ממש.
תוך הרפיה עמוקה, עלינו לחוש כיצד ה' בורא אותנו מחדש בכל רגע. בריאה זו, היא באופן של "יש מאין" ואילו אנו בעבודתנו, מחזירים את היש של העולם הזה לשורשו באין סוף, כלומר עושים " אין מיש".
בשלב הראשון לאחר כמה נשימות עמוקות, שואפים ונושפים וממתינים כמה רגעים ללא שאיפה חדשה. תוך כדי המתנה נזכרים שכרגע ממש עולה ברצון ה' לברוא אותי – ומיד מתחילים שאיפה חדשה ומרגישים את גודל החסד מצד ה' להעניק לי חיים שוב ושוב. חוזרים על תרגיל זה משך כמה נשימות תוך הקפדה על חוסר תנועה ושימת לב מירבית לנשימה באופן שחווים את "ויפח באפיו נשמת חים ויהי האדם לנפש חיה".
לאחר מכן, תוך תודעה תמידית של בטול למקורנו באין, על המתבונן לצייר את המילים "יש מאין" בכוח מחשבתו ולאמרם שוב ושוב בליבו עד שהבריאה "יש מאין" הופכת לחווית המציאות שלו.
תוך חויית הבריאה המתחדשת יש לזכור שהאין הוא הטוב המוחלט ולכן כל מציאות נבראת {יש} - בכל מקום ובכל זמן – היא בבחינת "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם
ניגון יציאה מההתבוננות: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"
