לאחר מכן, יש לנשום מספר נשימות עמוקות. בכל נשיפה יש לרוקן את כל האוויר מכל כלי הנשימה ובכל שאיפה מנצלים את כל כלי הנשימה וממלאים אותם בשלמות. כל רגע בשאיפה או בנשיפה צריך להיות שווה מצד קצב כניסת או יציאת האוויר. הכוונה הכללית המלווה נשימות אלו היא היטהרות מדמיונות שווא ופינוי מקום להשראת הבנות וחידושים, שעתידים להיות חלק מהמציאות המודעת בהמשך ההתבוננות. רבותינו ז"ל דרשו על הפסוק החותם את ספר תהילים – "כל הנשמה תהלל י'ה", שעל כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס [לשבח] לבורא עולם.

 

במקביל להרפיית הגוף, צריך שתתבצע באופן טבעי הרפיית הנפש. הרפיה זו מתמקדת סביב נקודת הזמן והמקום העכשווי, וממילא כל דמיון הקשור לעבר או לעתיד -  מתפוגג.

כל התבוננות צריכה להתחיל  בזיכרון  פשוט  בעניין הבריאה יש-מאין בכל רגע [כפי שיורחב לקמן בפרק שביעי], ופירושו בקיצור הוא, שבכל רגע אנו נבראים מחדש עם כל נתינת הכוח האלוקית לדעת את שורשנו {אינסוף ברוך הוא} ולהתאחד עמו.

על מנת להיכנס למצב של התבוננות – השונה בתכלית ממצב מודעותנו הרגילה עלינו להיכנס להרפיה עמוקה בה חוויית המציאות היא באופן שונה לגמרי מהרגיל. באופן כללי ההרפיה הנפשית היא הסתלקות מכל ההוויה המגושמת של העולם הזה.

בעניין זה ניתן להיעזר בכמה נקודות למחשבה המסייעות למתבונן בעת כניסתו למצב המדיטטיבי, עצות אלו חוזרות ונשנות בספרי הקודש בהרחבה. על מנת לתמצת את כללי ההרפיה נביא להלן רק ציטוט אחד מהזוהר הקדוש אשר עליו רצוי להתבונן בשלב ההרפיה:

"לית אתר פנוי מינה"- {אין מקום פנוי ממנו}, כלומר שה' נמצא בכל מקום - סביבי ובתוכי, ותומך את כל מציאותי בחום ואהבה מכל צד ופינה וממילא יכול אני להישען עליו בבטחה ולהירגע.

  

הבנה זו מאפשרת יציאה בטוחה לדרך מתוך ידיעה שה' יתברך נמצא איתי תמיד והוא רק טוב ומימלא הוא זה שמוליך אותי ומנווט את צעדי אם כך ניתן לזרום עם הנהגתו הפלאית ברוגע ובשמחה.

 

כמו כן, הרפיה היא מלשון רפואה, התורה מתחילה בפסוק: "בראשית ברא אלוקים...", היינו שקודם כל צריך שתהיה בריאות {מלשון ברא}, על מנת לברוא עולם. ויותר מכך ניתן לומר, שתפקיד האלוקות הוא להבריא את העולם מתחלואיו וממשבריו.

בריאות העולם והאדם היא תחת אחריותו של כל אחד מאתנו והפסוק הנותן רשות לרופא לרפא הוא: "ורפא ירפא"*. כפילות הלשון מרמזת על שתי רפואות , רפואת הנפש ורפואת הגוף. כמו כן, לדעת המפרשים, מדובר ברפואת עצמו על ידי עצמו וברפואתו על ידי אחרים. מכאן שראשית על האדם לרפא את עצמו ורק אם נכשל עליו להיעזר ברופא אחר. מכל זה נלמד שהבריאות הבאה מהרפיית הנפש והגוף, היא ה"בראשית" וההתחלה של כל ההתבוננות.

ההרפיה ופינוי הראש מכל דבר זר דרושות לצורך כל התבוננות או תפילה כפי שמפורש בחסידות מאמר חכמינו ז"ל – "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – היינו כיבוד הראש, ככיבוד רצפת הבית, כלומר לטאטא ולפנות את הראש מכל עניין זר.

 

אחד הפסוקים החשובים בעניין ההרפיה מובא בתהילים פרק ל': "י-ה-ו-ה א-להי שִוַּעְתִּי אליך ותרפאני". ופרש אדמו"ר האמצעי {הרבי השני בשושלת נשיאי חב"ד}, "שִוַּעְתִּי לעצמותך, שתחלישני {תרפאני, לשון רפיון} מתאוות עולם הזה". מכאן נלמד, שזו התכלית הפנימית של ההרפיה, והיא הבסיס לשחרור אחיזת העניים בשקר העולם, על מנת להתחיל לקבל השראה לתפיסת עולם מתוקנת {עד שגם זו תשוחרר, והמתבונן יגיע למרחב העצמי, בו גם העולם הזה מתגלה כאלוקות צרופה}.
 

קיצור: ההרפיה וההתרכזות בנושא, הן למעשה הכלי המאפשר כל התבוננות או תפילה וללא הקדמה זו הן אינן אפשריות. תכלית ההרפיה {- וההתבוננות בכלל}, אינן חס ושלום ריקון עצמי ובטול קיומי, אלא מילוי בתוכן אלוקי ובטול לרצון העליון ופירושו התכללות קיומי שלי בתוך המרקם האינסופי אותו בורא ריבונו של עולם בכל רגע ממש.