כחלק ממסגרת הפעילויות בבית חב"ד דרמסלה יוצאים מידי שנה לטרק ומסע רוחני אשר בהרי ההימלאיה.
היציאה התמשכה לא מעט זמן והחברה הישראלים היו במתח אדיר לקראת מסע זה.
לאחר התארגנות ממושכת עם כל טוב יצאנו לטרק בשעה 10:00 בבוקר, שכבר בעליה הראשונה הרגשנו את הרגליים כשאנו מנחמים עצמינו: תרגע ידידי יש לנו עוד כמה שעות טובות של עליה עד לפיסגה...
בקיצור לאחר הליכה של כמה שעות טובות מצאנו את מקום לינתנו ללילה הראשון.
לאחר דבר תורה קצר של הרב הפקדנו נשמותינו אצל הבורא עד למחרת בבוקר.
בוקר טוב אומר אחד הישראלים וחברו עונה לו: בוקר טוב? לך! אבל לא בדיוק אצלי...
מה מסתבר? שיום לפני, תוך כדי הטרק הוא נפצע מעט ברגל והרגיש שאינו יכול להמשיך במסע זה (וזה רק תחילת המסע) בקיצור מחליט הבחור שהוא חוזר ולא רק שהוא פורש הוא עוד רוצה איתו חבר שילווה אותו... מה שזה אומר? שיצאנו 7 ונשארנו 5 בקיצור ממשיכים במסע והנה רואים קרחון מנצנץ מרחוק, וזה רק הראשון המשכנו בדרכנו עולים ועולים ממש כמו שכתוב בחסידות שאדם צריך למצוא את עצמו רק בעליה כמובן בענין עבודת ה'.
והנה מגיעים לקרחון גדול מביטים ימינה שמאלה למעלה למטה ולא מוצאים שום דרך קדימה מלבד חציית הקרחון (להזכירכם: יצאנו ללא מקלות הליכה, ללא נעלי הליכה שמתאימים לשלג, וגם ללא פטישי סלילת דרך בשלג) בקיצור הרב צועק "כל מי שמרגיש שהוא הולך להחליק למטה, ינאץ אצבעותיו בתוך השלג".. אחד הישראלים רק שומע את זה הוא נכנס לקיפאון והתחיל לרעוד מקור (ומפחד..) בינתיים הרב מתחיל ללכת הראשון, ואחריו כולם מקבלים ביטחון ומתחילים ללכת.
בהמשך הטרק מספר רפאל עמנואל רן (שאגב היה אחד הנוכחים) :
אני מסתכל על מנחם ואני רואה שהוא מפוחד, שאלתי אותו הכל בסדר? הוא עונה לי כן, רק לא כדאי לחפש דרך אחרת? דווקא מהקרחון? הסתכלתי עליו ואמרתי לו שטיות קח את זה בכיף אנחנו כבר בפיסגה.
כעבור עוד זמן קצר של הליכה פתאום אני רואה את מנחם נעצר וצועק: "אני לא ממשיך יותר לחצות את הקרחונים".. הסתכלתי עליו וניסיתי לתת לו ביטחון "מנחם, אני יתן לך תמיכה מאחורה, כך שאם חלילה תיפול אני יתפוס אותך".. רק שזה לא בדיוק שיכנע את מנחם. ובינתיים כולם יושבים ומחכים שמנחם יתחיל לזוז...
ממשיך רני לספר, אחזתי בידי מקל הליכה שאותו שברתי מאחד העצים שבדרך, והנה מנחם מסתכל על המקל ואומר לי שהוא מוכן להמשיך אבל בתנאי שאני יביא לו את המקל. כמובן שלא חשבתי הרבה וזרקתי לו את המקל, כך שהיינו במרחק של 15 מטר לפחות. מנחם מתחיל ללכת סוף סוף וכמובן בעזרת המקל, רק שמרוב הפחד הוא נעץ את המקל חזק בשלג וכשהוא בא להוציא אותו נשבר המקל...
אני מסתכל עליו וכולי בבאסה, כאילו גם הבאתי לו את המקל, וגם שבר לי אותו, בכל אופן אמרתי לו שלפחות יזרוק לי חצי מקל שגם זה יכול לעזור והוא כנראה חשב שאני נמצא למטה "והשליך המטה ארצה.."
ממשיך לספר לנו רפאל שלאחר כל העליה והקרחונים מצאנו את לינתנו ללילה השני במערה עם תיקרה ל"גבוהים" בלבד. והנה אני מנמנם במיטתי לאחר שכבר כולם רדומים ואני שומע קפיצות של שמן חשבתי לרגע שאני חולם ופתאום אני רואה את מנחם יושב לו בסבבה ומטגן לו צי'פס... אני עושה לו, חביבי, יש לנו מחר עוד יום מה נסגר איתך?
בכך מסיים רפאל עמנואל רן את סיפורו
וב"ה הטרק נמשך כארבעה ימי תענוג ואושר פנימי אמיתי כי זה לא סתם טרק זה
"מסע רוחני בהרי ההימלאיה"
.jpg?id=9606459)
.jpg?id=9599358)
בטעינה...