להקשיב למה שנרות חנוכה מספרים
נוהגים לאחר הדלקת נרות חנוכה בכל ערב לשבת כחצי שעה ליד הנרות ואמר אדמו"ר הרש"ב – "צריך להקשיב למה שנרות חנוכה מספרים". בבוא ימי החנוכה ננסה להקשיב יחד ללחישת הנרות.
נר הוא שלוקחים דבר גשמי וקר ומחממים אותו עד שנדלק ומאיר לו ולזולתו. כל מי שמנסה לעבוד את ה' נמצא במאבק תמידי לקיים את רצון ה' בחמימות ובחיות. הסבא משפולי סיפר שכשהיה ילד הניח הבעש"ט את ידו על ליבו וברכו –"יהי רצון שתהיה יהודי חם". ומאז אמר הסבא –חם לי.
לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל אמיתי להיות חם בעניני הקדושה אבל על מנת להתחבר לבערה הפנימית הזו אנו נדרשים לוותר לחלוטין על הקרירות של המח הגורמת כפירה וכפור כללי בכל מה שיקר באמת.
חדירת התרבות היוונית לחיי עם הקודש היתה בהדרגה וללא כפיה – באופן שאינו מעורר חשד על איום כלשהו. אט אט החלו יהודים להחדיר לחייהם ערכים ומנהגים זרים עד שהגיעו למצב שעברו על כל התורה כולה ללא הרגשת חרטה או החמצת דבר מה בחיים.
בניגוד לפורים ושאר חגי ומועדי ישראל שהונצחו בספרים או מגילות סיפור חנוכה אינו כתוב באופן שכזה. אחד הטעמים לכך הוא שסיפור חנוכה עדיין ממשיך ועדיין אי אפשר לכתוב את הסוף.
בחנוכה, כל אחד מאיתנו צריך לזהות בשלב הראשון את חדירת הזרות לתוך חייו ועד כדי שח"ו הזרות היוונית הפכה להיות "בעלת הבית" אשר על פיה יקום דבר ואילו הקדושה והרצון ללמוד תורה, לקיים מצווה, להטהר ולהתעלות נעשה ר"ל זר ומופרך.
חנוכה הוא המהפך בוא ניתן לנו הכח מלמעלה לנתוץ את השקר בחיינו ולחנוך מזבח חדש בוא נו מקריבים את חיינו וחיי ילדינו אך ורק לרצון ה' המתגלה בתורתנו הקדושה.
נרות חנוכה מספרים ומזכירים לנו שאע"פ שהמאבק הוא לא הגיוני ושהשינוי הוא לכאורה בלתי אפשרי – בכל זאת ע"י אמונה איתנה מנצחים ונגאלים בע"ה.
חלק ב' – עניין המזבח שבנפש
עיקר המאבק וכן עיקר הנס בחנוכה היה סביב עבודת בית המקדש – טיהור וחנוכת המזבח והדלקת המנורה בשמן טהור. ברצוננו להבין את ענין עבודת הקורבנות במזבח ומהותו בעבודת האדם.
עיקר העבודה במקדש היא עבודת הקורבנות, קורבן מלשון קירוב כל כוחות הנפש והגוף לרצון העליון.
הבהמה הגשמית, הנה סמל לבהמה הרוחנית שבקרבנו, המכונה "הנפש הבהמית". נפש זו, שורשה בהררי קודש, אך בירידתה להחיות את הגוף הגשמי היא נוטה ליפול בתאוות עולם הזה כגון: כבוד, שינה, אכילה ועוד. כמובן, שכל הפעולות הללו חיוניות לקיומנו, אך הן אינן תכלית בריאת האדם. כאשר הופכת תאווה מסוימת, לדוגמא תאוות ממון, לשאיפתו העיקרית של האדם ניתן לומר שנפשו החיונית השתלטה עליו. כיון שאין זו תכלית בריאתו, עליו לתקן את דרכיו, על מנת להפוך את נפשו האלוקית לבעלת הבית {זה הגוף} ואת נפשו הבהמית למשרתת את מטרותיו הרוחניות. המצב המקולקל, נקרא חטא {מלשון החטאת המטרה וחסרון} ותיקונו בתהליך של תשובה המשיבה את המצב לשלמותו ולאיזון הנכון.
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה התשובה כרוכה בהבאת קורבן גשמי המייצג את נפשו הבהמית של מביא הקורבן. שחיטת הקורבן והשימוש בו למלאכת הקודש, מבטאים את השתלטות הנפש האלוקית על הנפש הבהמית. בכך, נותנים משנה תוקף לתשובתו הפנימית של מביא הקורבן.
חנוכה כאמור, הוא מלשון חנוכת המזבח הקשור עם עבודת הקורבנות בבית המקדש.
על המתבונן למצוא מקום בנפש שאותו צריך למסור ושעליו חייבים לוותר על מנת לא להיפרד מאחדותו ורצונו, אפילו לרגע. אותה מידה בהמית, נבראה על מנת להוות ניסיון שדרכו יתעלה האדם, כמו שכתוב "נתת ליראיך נס להתנוסס"{ההפרש בין ניסיון לבירור הוא, שבניסיון הדבר שמתקנים הוא רק האדם העומד בניסיון ודוחה את הרע בשתי ידיו{והן כל דברי האיסור}. לעומת זאת, בבירור, ישנו תיקון הן של המברר - האדם, והן של המתברר ובתחום זה הם כל דברי הרשות}.
יש שהעניין עליו צריכים למסור אנו את נפשנו הוא בהמי לכל הדעות {בחינת 'בהמה גסה'}כגון קנאה, צביעות, אלימות וכ"ו אך פעמים רבות העניין אותו צריכים "למסור", הוא "בסך הכל" תחושת הישות והגאווה הכלולה בפעולה חיובית המקוימת על פי שכל אנושי ישר {בחינת 'בהמה דקה'} ללא כוונה לשם שמים. עלינו לקרב {מלשון קורבן}, תכונות אלו לשורשן על ידי שמוותרים על ההסתמכות על ההגיון האנושי ונשארים רק עם ההשענות על אבינו שבשמים ותורתנו הקדושה. מסירות נפש זו, אף על פי שהיא קשה, צריכה להיות מתוך שמחה ובטחון על הזכות להיות שלוחו של בורא עולם.
הכוח למסירות זו נובע מחלק בנפש שנקרא "יחידה שבנפש". זו הנקודה שלמעלה מטעם ודעת והיא זו שבזכותה שרד והתקיים עמנו הקדוש משך כל התקופות של צרותיו הרוחניות והגשמיות אשר תקופת יוון היתה מהקשות שבהן.
חלק קדוש זה שבתוכנו, צריך להפוך לשליט ומושל על כל כוחותינו.
ובלשון רבותינו נשיאנו , כך מביא האדמו"ר הזקן: "וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' [וגומר] שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' [להעביר] רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק... דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך אפי' [אפילו] במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלקי … שלא לעבור על רצונו ית' מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו…"
{תניא , פרק כ"ה}
קיצור: ענינו של הקורבן, הוא קירוב כל כוחות הנפש באופן של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת לכל עניין שבקדושה.
בעונותינו, חרב בית המקדש - אך מהותה של עבודת הקורבנות חיבת להימשך. על כך פסקו חכמינו זיכרונם לברכה שיש להתפלל לה' על מנת לעורר בנפש עניינים נעלים אלו של עבודת הקורבנות במקדש.
בשלב הנוכחי בהתבוננות על המתבונן לצייר בדמיונו כפי יכולתו את עצמו מביא קורבן גשמי לבית המקדש אשר בו {בקורבן} מלובש העניין הזקוק לתיקון.
עליו לצייר בדעתו כיצד הוא נכנס להר הבית וכיצד הוא הולך ומגיע סמוך למזבח שם הוא מוסר את נפשו הבהמית – הגסה {פר} או הדקה {עז / כבש} לכהן, וכיצד – על ידי השחיטה וההקרבה מתעוררים בו רגשי תשובה המהפכים את הקושי והניסיון {שהיו מסך מבדיל בינו ובין קונו} – ליתרון ולקשר עם ה' ביתר שאת וביתר עוז.
התבוננות מעשית:
הרפיה ליד נרות חנוכה לאחר ההדלקה {להרחבה לחץ כאן}
תוך האזנה לניגני חנוכה {מוממלצים ניגוני חנוכה של הרב יצחק גינזבורג}
מתבוננים בענין מסירות נפש.
יצייר בדעתו, שהוא בבית המקדש, עולה עם נפשו הבהמית המסומלת על ידי בהמה גשמית, לקראת המזבח.
עם הגעתו למרגלות המזבח הוא סומך ידיו על ראש הבהמה ומתוודה. על ידי הוידוי מעביר את ענייניו המקולקלים באופן שיתלבשו בבהמה שהביא.
וכך עם העמידה והוידוי על האדם לוותר על התחושה ש"אני יודע את האמת" ובמקביל להתמלא בהכרה שאין אמת אלא תורה. על כן הוא מוכן וזומן להשתנות ולהתעצם עם נתיב חדש זה.
תוך התבוננות בשחיטת הקורבן עליו לשחוט את יצרו הרע אשר איפשר לו לחיות וללכת בשרירות לבו. תוך שהוא מצייר את הקורבן נשרף עליו להתבונן כיצד דווקא הוויתור וההקרבה מקרבים אותו לאני האמיתי שלו שעד עתה היה בהעלם.
עבודת הקורבנות אינה קלה אך עם זאת, מלווה תהליך זה בשמחה עצומה, שהנה - סוף סוף, חי אני עם נשמתי באמת.
מסיימים בניגון שמחה
"אימתי קא אתימר?, לכשיפוצו מעינותייך חוצה!"
